<h1>עי' שם מ"ה ע"א</h1>
<h2>דף ה:</h2>
נשאל נשאלתי אני החתום על הקידושי' אשר נתן ראובן לחנה במסבה של יין לפני שמעון ולוי, וזה תורף המאורע, ראובן ושמעון ולוי היו אוכלים במסבה אחת, ובעודם על השלחן באתה חנה עליהם באותה מסבה, וכאשר כלו לאכול אמרה חנה אין לנו עוד לאכול ותבעה חנה מראובן שיתן לה פשוט אחד לקנות אגסים, והוא אמ' לה שיראה אם יש לו פשוט ושם ידו בכיסו והוציא קר"ס אחד ואמ' לה אין לי שאתן ליך כי אם הקרס הזה אם תרצי, והשיבה אליו הראהו לי ושמהו בידה ואמ' לה הא ליך הקר"ס והרי הוא נתון לך בקידושין, וקבלה אותו, וראובן אמ' לשמעון וללוי אתם עדים והיא שתקה כך הם דברי ראובן המקדש, ומסכימי' במקצת לדברי העדים, אמנם יש בין העדים הכחשה שאחד מהם אומ' שבעוד שהקרס ביד שניהם הוא אמ' וגמר כל דברי קידושיו, והאחד אומ' שכבר הגיע הקר"ס ביד חנה קודם שיגמור ראובן דברי קידושיו, והאשה מכחשת כלם, ונשבעה בנקיטת חפץ שמעולם לא קבלה אותו קרס בתורת קידושין ולא שמעה ולא הבינה מעולם כן שרצ(ת)ה לקדשה, שאלו הבינה כן מעולם לא היתה מקבלת אותו ולא קבלה אותו קר"ס כי אם בתורת משכון שאמ' (לו) [לה] ראובן שתלוה לו עליו פשוט, זהו תורף דברי שאלת הב"ד אשר שאלו לפנינו, ושמעתי שלב חכמי הדור חלוק בדבר, יש אוסרים ויש מתירין, ולא היה לי להכניס ראשי בין הרים גדולים ולהאריך אמנם תורה היא וללמוד אני צריך, ולפי עניות דעתנו נראין דברי המתירי' שאינה צריכה גט כלל, חדא דדעת האשה בעי', ועוד שהלשון שאמ' זה שחשב לקדש אינו לשון קידושין כלל, ועוד שאין העדים אמתיים ומכחישין זה את זה, וראיתי מי שכתב בנדון זה דלא חשבינן לעדות העדים לעדות מכחשת באלו הדברים והביא ראיה מההיא דהיו בודקין [סנהדרין מ' ע"א] דקתני במתניתין אחד אומ' בשתי שעות ואחד אומ' בג' עדותן קיימת, ומוקים לה רבא בפסחים [י"ב ע"א] לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, הרי משמע שאין לעדים לצמצם כולי האי, זהו תורף דבריו, והדמיון הזה אינו נראה, משום דעדות שעות אינו דבר שיוכל אדם לכוין בצמצום, אפי' רב האצטגנינים אפי' כלי אומנותם בידם, כדחזינן באצטגניני פרעה [ברכות ד' ע"א], ומשום הכי לא חשו חכמים בכוון שעות בכדי שהדעת טועה, ואין לגמור שאר עניני העדות מחקירות שעות, כדאמרי' בהדיא התם בגמ' [פסחים י"ב ע"ב] אמ' רב שימי בר אשי לא שאנו אלא שעות אבל אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אפי' בהנץ החמה עדותם בטלה ואע"ג דאיכ' למימ' דהאי דאמ' בהנץ החמה בגלויא הוה קאי וזהרורי דעלמא חזא, ולא נבטל עדותו, קמ"ל, דאין זה דרך נכון, דבדבר כזה אין לו לטעות, הרי אנו למדין מכאן שאין לנו ללמוד שאר חקירות מחקירת עדות שעות, וכן הדין נותן והשכל מכריח, כ"ש בהדין סהדותא דקיימי' עלה שהם מכחשי אהדדי בדבר שאחד מעיקרי גוף קידושין תלויין בו בין שתיקה דקודם מתן מעות ובין שתיקה דלאחר מתן מעות, מעתה אין הנדון דומה לראייה.
ועל מה שדקדק הרב שצורת ההלכה הולכת כשאומ' כל דבריו לאחר מתן מעות הוא שנקרא שתיקה דלאחר מתן מעות אע"פ שלא גמר דבורו, ע"כ תורף דבריו, אפי' יהיה כן שצורת ההלכה הולכת כמו שהוא אומ', אומ' אני דבהאי עובדא דאתיא עלה הוה קפידא וקפיד' בין לדברי ראובן שחשב לקדשה בין לדברי חנה, שהרי לדברי העד שהעיד (שעם) [שעד שלא] גמר דברו הניחו בידה, ודאי לפחות שייר מלה אחת שאמר לאחר שהניחו בידה, והיא מלת בקידושין, שהיא אחרונה לפי דברי ראובן והעדים, אם כן יש לנו לומ' שנתנו לה במתנה לפי דברי ראובן המקדש, שהרי אמ' ראובן כשתבעה ממנו פשוט לאגסים שהוא ענה לה שאין לו ליתן כי אם הקרס אם היא רוצה והיא השיבה אליו הראהו לי והוא מסרו בידה ואמ' לה הא ליך הקרס הזה והרי הוא נתון לך והניחו בידה, לפי דברי העד שאמ' שלא גמר דבריו עד שהניחו בידה עד שגמר דבריו ואח"כ גמר דבריו ואמ' בקידושין, ודאי אין לך שתיקה דלאחר מתן מעות גדולה מזו, ואדרבה יכולין אנו לומ' שבמתנה נתנו לה כמו שכתבנו, שהרי כשאמ' לה הרי הוא נתון ליך [אין לך] מתנה גדולה מזו ונראה ונחם ואמ' בקידושין וכיון שנתנו לה היאך יכול לקדשה בו, דאפי' אי סבירא לן בעלמ' דשתיקה דאחר מתן מעות כהודאה, הכא בלישנא כי האי ליכא למימ' כלל, שהרי אין הלשון לשון קידושין כי אם המלה האחרונה שאמ' לאחר שהניחו בידה, ובלשון מתנה בא לידה ולא קיימא ברשותיה כלל לקדשה בו, וגם לדברי חנה שאומרת שבתורת משכון בא לידה גם כן כיון שמלת בקידושי' אמ' ראובן באחרונה לאחר שהניחו בידה אין לך שתיקה דלאחר מתן מעות גדולה מזו, וכיון שכן הא אסיקנא בפ"ק דקידושין [י"ב ע"ב] דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא, וכיון שלפי דברי העד האחד הוי שתיקה דלאחר מתן מעות הוה ליה האחר עד אחד בהכחשה וקי"ל [שם ס"ה ע"ב] דעד אחד בהכחשה לא מהימן, וכ"ש הכא שהוא מוכחש משני צדדין חדא שהאשה מכחישתו ועוד שהעד האחר גם כן מכחישו, ודאי יש לנו [להאמין] זה העד יותר מן האחר, שכיון ששם לבו לדקדק כולי האי בין קודם גמר דבריו לבין אחר גמר דבריו ודאי קושט' קאמר, ואידך מוכחש מתרי אנפי, וכיון שכן לית לן להימנוניה כלל, וכן כתב הרש"י ז"ל בפ' האומר בקידושין [שם] בשמעתא דזה אומ' זה אשתי וזה עבדי וזה חבילתי כו' עד אלא לאו בעד אחד, ומקשה ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כו', וכת' ר"ש ז"ל עד [אחד] בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן אפי' מכחשא ליה איהי ליכא מאן דאמ' דהא אין עד אחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא, עד כאן, ואם יקשה עלינו מקשה אפי' הכי היאך נוכל להתירה לזאת חנה לינשא לכתחלה והא אמרי' בכתובות פ"ב [כ"ב ע"ב], שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרי' לא נתקדשה כו', ואסיק רב פפא תרגמה בעד אחד עד אומ' נתקדשה ועד אומ' לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמ' נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, מיהו לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הכי משמע דברי רב פפא לפי מסקנא דבריתא דהוא מתרץ, הרי משמע אע"ג דליכא אלא עד אחד דאמ' נתקדשה אע"ג דאיכא אחרינא דאמ' לא נתקדשה לא תנשא לכתח', יכילנא לשנויי דההיא דרב פפא דלאו כהלכת' דכיון דרב אשי דהוא בתרא מסיק בענין אחד [נ"א. אחר] סתם, מיהו שנויי דחיקא לא משנינן, שהרי הגאון אלפסי ז"ל והגאונים פסקו הכי גם מסקנא דרב פפא, ומשום הכי לא יכילנא לאפוקיה מהלכ', והתירוץ הנכון לפי מה שקבלנו מרבותינו כך הוא, דלא דאמי כלל האי דכתובות עם ההיא עובדא דאתא לקמן, דההיא דהתם מיירי בענין שאין האשה מכחשת כלל אותו עד שאמר נתקדשה וגם העד שאומר לא נתקדשה גם כן אינו מכחישו הכחשה גמורה ומשום הכי אמרו דלא תנשא לכתחלה, והיכי דמי כגון שזרק לה קידושיה ועד אחד אומר קרוב לה היו והרי היא מקודשת והאחר אומ' קרוב לו היו ואינה מקודשת והאשה אינה יודעת אם קרוב לו או קרוב לה ואינה יכולה להכחיש אחד מהם, ומשום הכי אמרו דלכתחלה לא תנשא כיון שאינה יכולה להכחיש העד שאומ' שהיא מקודשת, אבל ה[י]כא שהיא מכחשת אותו ואומרת בריא לי שקרוב לו היו ואינה מקודשת לית דין ולית דיין דלית ביה חששא ומותרת לינשא לכתח', כך קבלנו מרבותינו ז"ל. וכן כתב הרב הגדול ר' אברהם ב"ר דוד בפי'[רושו] דהיכא דמכחשת ליה תנשא ותנשא לכתחלה, וכן כת', ולאו כל דכן הוא השתא אילו אתא עד אחד ואמ' פלונית מקודשת והיא מכחשת אותו מי משגחינן ליה כלל כ"ש היכא דעד אחד מסייע אותה דליכא לאשגוחי עליו כלל, ע"כ, וגם גבי העדים [ליכא] למימ' שכל אחד מכחיש חבירו לגמרי, שהרי הם מעידים בדבר שתלוי באמדן דעתא, ואפש' שכל אחד ואחד מכוון אמת לפי אמדן דעתו דאמיד בקרוב לו או בקרוב לה, אבל הכא ודאי זה שאמ' שבריא לו שלא גמר דבריו אלא לאחר נתינת הקר"ס ליד האשה הוה ליה כאילו אמ' בפי' אינה מקודשת, ויש לנו להאמינו יותר מן האחר, שזה דקדק בדבר יותר מן האחר, ומכחיש ליה לגמרי לאידך סהדא, והרי הוא מוכחש משני צדדין מצד האשה ומצד העד האחר וליכא לאשגוחי עליה כלל.
כל מה שכתבנו הוא אפי' הוי לשון המקדש מתוקן ומיושר כתיקון חכמים, כ"ש שאין הלשון מיושר ואינו לשון קידושין מכמה טעמים, חדא דלא אמ' לי והוי ידים שאין מוכיחות, ואע"ג דידים שאין מוכיחות אי הויין ידים אי לא דמיין כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא מפני שינוי וחלוף הגרסאות, אפי' הכי רוב גאונים נמנו וגמרו דשמואל ס"ל בכל דוכתא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כדאסי' בהדיא בקידושין פ"ק [ה' ע"ב], וכן דרך רבי' אלפסי ורבי' האיי ורבי' יעקב והרמב"ם ז"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, וגם רבא הכי ס"ל כשמואל בפ"ק דנדרי' [ה' ע"ב] ופליג אדאביי דאמ' התם הויין ידים, וקי"ל כרבא, ואע"ג דבמסכת נזיר [ס"ב ע"א] הוי הפלוגתא איפכ', כבר שמו הגאונים ההיא דמס' נזיר בטעות סופר, ואע"פ ששמעתי שהרב שם הדבר בספקא, כבר בא הרב הגדול ר' נתן ושדא ביה נרגא והאריך מאד להוכיח דהלכתא כשמואל ורבא ודי לכל מבין במה שכתב, ועוד דבר מן הדין ובר מן הדין אפי' במי שרוצה להחמיר בדין ידים שאין מוכיחות מפני חלוף הגרסאות ורוצה להצריכה גט מספק, תינח בעלמ' היכא דהוי ודאי ידים שאין מוכיחות, אבל בדין זה דאתי לקמן ליכא לספוקי כלל, דלא דמי לידים שאין מוכיחות כלל הנזכר בגמ' דהתם [קידושין שם] אלא גרוע מאד ממנו, דהתם המקדש אומ' לשון מיושר קצת כתיקון חכמים שאמ' הרי את מקודשת או מאורסת אלא דגייז לי, ומשום הכי הויין ידים שאין מוכיחות, אבל מ"מ הוא מזכיר אחד מן הלשונות שתקנו חכמי' שהאשה נקנית בו ונעשית אשת איש ונאסרת לעלמ' שאומ' הרי את מקודשת או לקוחה או קנויה, אבל זה שאמ' הריני נותנו לך בקידושין, אי זה לשון קנייה אמ' לה שתאסר בו לעלמא, הלכך בזה הלשון לפי עניות דעת אין כאן בית מיחוש כלל, דאפי' ידים שאין מוכיחות לא הוו כלל כלל, ומשום הכי ליכא לאצרוכא גט דהויא לה חומרא דאתי לידי קולא דיאמרו אין קידושין תופסין באחותה והכא ליכא מיאון להיכרא דמילתא
<h2>דף יב:</h2>
נשאל נשאלתי אני החתום על הקידושי' אשר נתן ראובן לחנה במסבה של יין לפני שמעון ולוי, וזה תורף המאורע, ראובן ושמעון ולוי היו אוכלים במסבה אחת, ובעודם על השלחן באתה חנה עליהם באותה מסבה, וכאשר כלו לאכול אמרה חנה אין לנו עוד לאכול ותבעה חנה מראובן שיתן לה פשוט אחד לקנות אגסים, והוא אמ' לה שיראה אם יש לו פשוט ושם ידו בכיסו והוציא קר"ס אחד ואמ' לה אין לי שאתן ליך כי אם הקרס הזה אם תרצי, והשיבה אליו הראהו לי ושמהו בידה ואמ' לה הא ליך הקר"ס והרי הוא נתון לך בקידושין, וקבלה אותו, וראובן אמ' לשמעון וללוי אתם עדים והיא שתקה כך הם דברי ראובן המקדש, ומסכימי' במקצת לדברי העדים, אמנם יש בין העדים הכחשה שאחד מהם אומ' שבעוד שהקרס ביד שניהם הוא אמ' וגמר כל דברי קידושיו, והאחד אומ' שכבר הגיע הקר"ס ביד חנה קודם שיגמור ראובן דברי קידושיו, והאשה מכחשת כלם, ונשבעה בנקיטת חפץ שמעולם לא קבלה אותו קרס בתורת קידושין ולא שמעה ולא הבינה מעולם כן שרצ(ת)ה לקדשה, שאלו הבינה כן מעולם לא היתה מקבלת אותו ולא קבלה אותו קר"ס כי אם בתורת משכון שאמ' (לו) [לה] ראובן שתלוה לו עליו פשוט, זהו תורף דברי שאלת הב"ד אשר שאלו לפנינו, ושמעתי שלב חכמי הדור חלוק בדבר, יש אוסרים ויש מתירין, ולא היה לי להכניס ראשי בין הרים גדולים ולהאריך אמנם תורה היא וללמוד אני צריך, ולפי עניות דעתנו נראין דברי המתירי' שאינה צריכה גט כלל, חדא דדעת האשה בעי', ועוד שהלשון שאמ' זה שחשב לקדש אינו לשון קידושין כלל, ועוד שאין העדים אמתיים ומכחישין זה את זה, וראיתי מי שכתב בנדון זה דלא חשבינן לעדות העדים לעדות מכחשת באלו הדברים והביא ראיה מההיא דהיו בודקין [סנהדרין מ' ע"א] דקתני במתניתין אחד אומ' בשתי שעות ואחד אומ' בג' עדותן קיימת, ומוקים לה רבא בפסחים [י"ב ע"א] לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, הרי משמע שאין לעדים לצמצם כולי האי, זהו תורף דבריו, והדמיון הזה אינו נראה, משום דעדות שעות אינו דבר שיוכל אדם לכוין בצמצום, אפי' רב האצטגנינים אפי' כלי אומנותם בידם, כדחזינן באצטגניני פרעה [ברכות ד' ע"א], ומשום הכי לא חשו חכמים בכוון שעות בכדי שהדעת טועה, ואין לגמור שאר עניני העדות מחקירות שעות, כדאמרי' בהדיא התם בגמ' [פסחים י"ב ע"ב] אמ' רב שימי בר אשי לא שאנו אלא שעות אבל אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אפי' בהנץ החמה עדותם בטלה ואע"ג דאיכ' למימ' דהאי דאמ' בהנץ החמה בגלויא הוה קאי וזהרורי דעלמא חזא, ולא נבטל עדותו, קמ"ל, דאין זה דרך נכון, דבדבר כזה אין לו לטעות, הרי אנו למדין מכאן שאין לנו ללמוד שאר חקירות מחקירת עדות שעות, וכן הדין נותן והשכל מכריח, כ"ש בהדין סהדותא דקיימי' עלה שהם מכחשי אהדדי בדבר שאחד מעיקרי גוף קידושין תלויין בו בין שתיקה דקודם מתן מעות ובין שתיקה דלאחר מתן מעות, מעתה אין הנדון דומה לראייה.
ועל מה שדקדק הרב שצורת ההלכה הולכת כשאומ' כל דבריו לאחר מתן מעות הוא שנקרא שתיקה דלאחר מתן מעות אע"פ שלא גמר דבורו, ע"כ תורף דבריו, אפי' יהיה כן שצורת ההלכה הולכת כמו שהוא אומ', אומ' אני דבהאי עובדא דאתיא עלה הוה קפידא וקפיד' בין לדברי ראובן שחשב לקדשה בין לדברי חנה, שהרי לדברי העד שהעיד (שעם) [שעד שלא] גמר דברו הניחו בידה, ודאי לפחות שייר מלה אחת שאמר לאחר שהניחו בידה, והיא מלת בקידושין, שהיא אחרונה לפי דברי ראובן והעדים, אם כן יש לנו לומ' שנתנו לה במתנה לפי דברי ראובן המקדש, שהרי אמ' ראובן כשתבעה ממנו פשוט לאגסים שהוא ענה לה שאין לו ליתן כי אם הקרס אם היא רוצה והיא השיבה אליו הראהו לי והוא מסרו בידה ואמ' לה הא ליך הקרס הזה והרי הוא נתון לך והניחו בידה, לפי דברי העד שאמ' שלא גמר דבריו עד שהניחו בידה עד שגמר דבריו ואח"כ גמר דבריו ואמ' בקידושין, ודאי אין לך שתיקה דלאחר מתן מעות גדולה מזו, ואדרבה יכולין אנו לומ' שבמתנה נתנו לה כמו שכתבנו, שהרי כשאמ' לה הרי הוא נתון ליך [אין לך] מתנה גדולה מזו ונראה ונחם ואמ' בקידושין וכיון שנתנו לה היאך יכול לקדשה בו, דאפי' אי סבירא לן בעלמ' דשתיקה דאחר מתן מעות כהודאה, הכא בלישנא כי האי ליכא למימ' כלל, שהרי אין הלשון לשון קידושין כי אם המלה האחרונה שאמ' לאחר שהניחו בידה, ובלשון מתנה בא לידה ולא קיימא ברשותיה כלל לקדשה בו, וגם לדברי חנה שאומרת שבתורת משכון בא לידה גם כן כיון שמלת בקידושי' אמ' ראובן באחרונה לאחר שהניחו בידה אין לך שתיקה דלאחר מתן מעות גדולה מזו, וכיון שכן הא אסיקנא בפ"ק דקידושין [י"ב ע"ב] דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא, וכיון שלפי דברי העד האחד הוי שתיקה דלאחר מתן מעות הוה ליה האחר עד אחד בהכחשה וקי"ל [שם ס"ה ע"ב] דעד אחד בהכחשה לא מהימן, וכ"ש הכא שהוא מוכחש משני צדדין חדא שהאשה מכחישתו ועוד שהעד האחר גם כן מכחישו, ודאי יש לנו [להאמין] זה העד יותר מן האחר, שכיון ששם לבו לדקדק כולי האי בין קודם גמר דבריו לבין אחר גמר דבריו ודאי קושט' קאמר, ואידך מוכחש מתרי אנפי, וכיון שכן לית לן להימנוניה כלל, וכן כתב הרש"י ז"ל בפ' האומר בקידושין [שם] בשמעתא דזה אומ' זה אשתי וזה עבדי וזה חבילתי כו' עד אלא לאו בעד אחד, ומקשה ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כו', וכת' ר"ש ז"ל עד [אחד] בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן אפי' מכחשא ליה איהי ליכא מאן דאמ' דהא אין עד אחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא, עד כאן, ואם יקשה עלינו מקשה אפי' הכי היאך נוכל להתירה לזאת חנה לינשא לכתחלה והא אמרי' בכתובות פ"ב [כ"ב ע"ב], שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרי' לא נתקדשה כו', ואסיק רב פפא תרגמה בעד אחד עד אומ' נתקדשה ועד אומ' לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמ' נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, מיהו לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הכי משמע דברי רב פפא לפי מסקנא דבריתא דהוא מתרץ, הרי משמע אע"ג דליכא אלא עד אחד דאמ' נתקדשה אע"ג דאיכא אחרינא דאמ' לא נתקדשה לא תנשא לכתח', יכילנא לשנויי דההיא דרב פפא דלאו כהלכת' דכיון דרב אשי דהוא בתרא מסיק בענין אחד [נ"א. אחר] סתם, מיהו שנויי דחיקא לא משנינן, שהרי הגאון אלפסי ז"ל והגאונים פסקו הכי גם מסקנא דרב פפא, ומשום הכי לא יכילנא לאפוקיה מהלכ', והתירוץ הנכון לפי מה שקבלנו מרבותינו כך הוא, דלא דאמי כלל האי דכתובות עם ההיא עובדא דאתא לקמן, דההיא דהתם מיירי בענין שאין האשה מכחשת כלל אותו עד שאמר נתקדשה וגם העד שאומר לא נתקדשה גם כן אינו מכחישו הכחשה גמורה ומשום הכי אמרו דלא תנשא לכתחלה, והיכי דמי כגון שזרק לה קידושיה ועד אחד אומר קרוב לה היו והרי היא מקודשת והאחר אומ' קרוב לו היו ואינה מקודשת והאשה אינה יודעת אם קרוב לו או קרוב לה ואינה יכולה להכחיש אחד מהם, ומשום הכי אמרו דלכתחלה לא תנשא כיון שאינה יכולה להכחיש העד שאומ' שהיא מקודשת, אבל ה[י]כא שהיא מכחשת אותו ואומרת בריא לי שקרוב לו היו ואינה מקודשת לית דין ולית דיין דלית ביה חששא ומותרת לינשא לכתח', כך קבלנו מרבותינו ז"ל. וכן כתב הרב הגדול ר' אברהם ב"ר דוד בפי'[רושו] דהיכא דמכחשת ליה תנשא ותנשא לכתחלה, וכן כת', ולאו כל דכן הוא השתא אילו אתא עד אחד ואמ' פלונית מקודשת והיא מכחשת אותו מי משגחינן ליה כלל כ"ש היכא דעד אחד מסייע אותה דליכא לאשגוחי עליו כלל, ע"כ, וגם גבי העדים [ליכא] למימ' שכל אחד מכחיש חבירו לגמרי, שהרי הם מעידים בדבר שתלוי באמדן דעתא, ואפש' שכל אחד ואחד מכוון אמת לפי אמדן דעתו דאמיד בקרוב לו או בקרוב לה, אבל הכא ודאי זה שאמ' שבריא לו שלא גמר דבריו אלא לאחר נתינת הקר"ס ליד האשה הוה ליה כאילו אמ' בפי' אינה מקודשת, ויש לנו להאמינו יותר מן האחר, שזה דקדק בדבר יותר מן האחר, ומכחיש ליה לגמרי לאידך סהדא, והרי הוא מוכחש משני צדדין מצד האשה ומצד העד האחר וליכא לאשגוחי עליה כלל.
כל מה שכתבנו הוא אפי' הוי לשון המקדש מתוקן ומיושר כתיקון חכמים, כ"ש שאין הלשון מיושר ואינו לשון קידושין מכמה טעמים, חדא דלא אמ' לי והוי ידים שאין מוכיחות, ואע"ג דידים שאין מוכיחות אי הויין ידים אי לא דמיין כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא מפני שינוי וחלוף הגרסאות, אפי' הכי רוב גאונים נמנו וגמרו דשמואל ס"ל בכל דוכתא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כדאסי' בהדיא בקידושין פ"ק [ה' ע"ב], וכן דרך רבי' אלפסי ורבי' האיי ורבי' יעקב והרמב"ם ז"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, וגם רבא הכי ס"ל כשמואל בפ"ק דנדרי' [ה' ע"ב] ופליג אדאביי דאמ' התם הויין ידים, וקי"ל כרבא, ואע"ג דבמסכת נזיר [ס"ב ע"א] הוי הפלוגתא איפכ', כבר שמו הגאונים ההיא דמס' נזיר בטעות סופר, ואע"פ ששמעתי שהרב שם הדבר בספקא, כבר בא הרב הגדול ר' נתן ושדא ביה נרגא והאריך מאד להוכיח דהלכתא כשמואל ורבא ודי לכל מבין במה שכתב, ועוד דבר מן הדין ובר מן הדין אפי' במי שרוצה להחמיר בדין ידים שאין מוכיחות מפני חלוף הגרסאות ורוצה להצריכה גט מספק, תינח בעלמ' היכא דהוי ודאי ידים שאין מוכיחות, אבל בדין זה דאתי לקמן ליכא לספוקי כלל, דלא דמי לידים שאין מוכיחות כלל הנזכר בגמ' דהתם [קידושין שם] אלא גרוע מאד ממנו, דהתם המקדש אומ' לשון מיושר קצת כתיקון חכמים שאמ' הרי את מקודשת או מאורסת אלא דגייז לי, ומשום הכי הויין ידים שאין מוכיחות, אבל מ"מ הוא מזכיר אחד מן הלשונות שתקנו חכמי' שהאשה נקנית בו ונעשית אשת איש ונאסרת לעלמ' שאומ' הרי את מקודשת או לקוחה או קנויה, אבל זה שאמ' הריני נותנו לך בקידושין, אי זה לשון קנייה אמ' לה שתאסר בו לעלמא, הלכך בזה הלשון לפי עניות דעת אין כאן בית מיחוש כלל, דאפי' ידים שאין מוכיחות לא הוו כלל כלל, ומשום הכי ליכא לאצרוכא גט דהויא לה חומרא דאתי לידי קולא דיאמרו אין קידושין תופסין באחותה והכא ליכא מיאון להיכרא דמילתא
<h2>דף סה:</h2>
נשאל נשאלתי אני החתום על הקידושי' אשר נתן ראובן לחנה במסבה של יין לפני שמעון ולוי, וזה תורף המאורע, ראובן ושמעון ולוי היו אוכלים במסבה אחת, ובעודם על השלחן באתה חנה עליהם באותה מסבה, וכאשר כלו לאכול אמרה חנה אין לנו עוד לאכול ותבעה חנה מראובן שיתן לה פשוט אחד לקנות אגסים, והוא אמ' לה שיראה אם יש לו פשוט ושם ידו בכיסו והוציא קר"ס אחד ואמ' לה אין לי שאתן ליך כי אם הקרס הזה אם תרצי, והשיבה אליו הראהו לי ושמהו בידה ואמ' לה הא ליך הקר"ס והרי הוא נתון לך בקידושין, וקבלה אותו, וראובן אמ' לשמעון וללוי אתם עדים והיא שתקה כך הם דברי ראובן המקדש, ומסכימי' במקצת לדברי העדים, אמנם יש בין העדים הכחשה שאחד מהם אומ' שבעוד שהקרס ביד שניהם הוא אמ' וגמר כל דברי קידושיו, והאחד אומ' שכבר הגיע הקר"ס ביד חנה קודם שיגמור ראובן דברי קידושיו, והאשה מכחשת כלם, ונשבעה בנקיטת חפץ שמעולם לא קבלה אותו קרס בתורת קידושין ולא שמעה ולא הבינה מעולם כן שרצ(ת)ה לקדשה, שאלו הבינה כן מעולם לא היתה מקבלת אותו ולא קבלה אותו קר"ס כי אם בתורת משכון שאמ' (לו) [לה] ראובן שתלוה לו עליו פשוט, זהו תורף דברי שאלת הב"ד אשר שאלו לפנינו, ושמעתי שלב חכמי הדור חלוק בדבר, יש אוסרים ויש מתירין, ולא היה לי להכניס ראשי בין הרים גדולים ולהאריך אמנם תורה היא וללמוד אני צריך, ולפי עניות דעתנו נראין דברי המתירי' שאינה צריכה גט כלל, חדא דדעת האשה בעי', ועוד שהלשון שאמ' זה שחשב לקדש אינו לשון קידושין כלל, ועוד שאין העדים אמתיים ומכחישין זה את זה, וראיתי מי שכתב בנדון זה דלא חשבינן לעדות העדים לעדות מכחשת באלו הדברים והביא ראיה מההיא דהיו בודקין [סנהדרין מ' ע"א] דקתני במתניתין אחד אומ' בשתי שעות ואחד אומ' בג' עדותן קיימת, ומוקים לה רבא בפסחים [י"ב ע"א] לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, הרי משמע שאין לעדים לצמצם כולי האי, זהו תורף דבריו, והדמיון הזה אינו נראה, משום דעדות שעות אינו דבר שיוכל אדם לכוין בצמצום, אפי' רב האצטגנינים אפי' כלי אומנותם בידם, כדחזינן באצטגניני פרעה [ברכות ד' ע"א], ומשום הכי לא חשו חכמים בכוון שעות בכדי שהדעת טועה, ואין לגמור שאר עניני העדות מחקירות שעות, כדאמרי' בהדיא התם בגמ' [פסחים י"ב ע"ב] אמ' רב שימי בר אשי לא שאנו אלא שעות אבל אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אפי' בהנץ החמה עדותם בטלה ואע"ג דאיכ' למימ' דהאי דאמ' בהנץ החמה בגלויא הוה קאי וזהרורי דעלמא חזא, ולא נבטל עדותו, קמ"ל, דאין זה דרך נכון, דבדבר כזה אין לו לטעות, הרי אנו למדין מכאן שאין לנו ללמוד שאר חקירות מחקירת עדות שעות, וכן הדין נותן והשכל מכריח, כ"ש בהדין סהדותא דקיימי' עלה שהם מכחשי אהדדי בדבר שאחד מעיקרי גוף קידושין תלויין בו בין שתיקה דקודם מתן מעות ובין שתיקה דלאחר מתן מעות, מעתה אין הנדון דומה לראייה.
ועל מה שדקדק הרב שצורת ההלכה הולכת כשאומ' כל דבריו לאחר מתן מעות הוא שנקרא שתיקה דלאחר מתן מעות אע"פ שלא גמר דבורו, ע"כ תורף דבריו, אפי' יהיה כן שצורת ההלכה הולכת כמו שהוא אומ', אומ' אני דבהאי עובדא דאתיא עלה הוה קפידא וקפיד' בין לדברי ראובן שחשב לקדשה בין לדברי חנה, שהרי לדברי העד שהעיד (שעם) [שעד שלא] גמר דברו הניחו בידה, ודאי לפחות שייר מלה אחת שאמר לאחר שהניחו בידה, והיא מלת בקידושין, שהיא אחרונה לפי דברי ראובן והעדים, אם כן יש לנו לומ' שנתנו לה במתנה לפי דברי ראובן המקדש, שהרי אמ' ראובן כשתבעה ממנו פשוט לאגסים שהוא ענה לה שאין לו ליתן כי אם הקרס אם היא רוצה והיא השיבה אליו הראהו לי והוא מסרו בידה ואמ' לה הא ליך הקרס הזה והרי הוא נתון לך והניחו בידה, לפי דברי העד שאמ' שלא גמר דבריו עד שהניחו בידה עד שגמר דבריו ואח"כ גמר דבריו ואמ' בקידושין, ודאי אין לך שתיקה דלאחר מתן מעות גדולה מזו, ואדרבה יכולין אנו לומ' שבמתנה נתנו לה כמו שכתבנו, שהרי כשאמ' לה הרי הוא נתון ליך [אין לך] מתנה גדולה מזו ונראה ונחם ואמ' בקידושין וכיון שנתנו לה היאך יכול לקדשה בו, דאפי' אי סבירא לן בעלמ' דשתיקה דאחר מתן מעות כהודאה, הכא בלישנא כי האי ליכא למימ' כלל, שהרי אין הלשון לשון קידושין כי אם המלה האחרונה שאמ' לאחר שהניחו בידה, ובלשון מתנה בא לידה ולא קיימא ברשותיה כלל לקדשה בו, וגם לדברי חנה שאומרת שבתורת משכון בא לידה גם כן כיון שמלת בקידושי' אמ' ראובן באחרונה לאחר שהניחו בידה אין לך שתיקה דלאחר מתן מעות גדולה מזו, וכיון שכן הא אסיקנא בפ"ק דקידושין [י"ב ע"ב] דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא, וכיון שלפי דברי העד האחד הוי שתיקה דלאחר מתן מעות הוה ליה האחר עד אחד בהכחשה וקי"ל [שם ס"ה ע"ב] דעד אחד בהכחשה לא מהימן, וכ"ש הכא שהוא מוכחש משני צדדין חדא שהאשה מכחישתו ועוד שהעד האחר גם כן מכחישו, ודאי יש לנו [להאמין] זה העד יותר מן האחר, שכיון ששם לבו לדקדק כולי האי בין קודם גמר דבריו לבין אחר גמר דבריו ודאי קושט' קאמר, ואידך מוכחש מתרי אנפי, וכיון שכן לית לן להימנוניה כלל, וכן כתב הרש"י ז"ל בפ' האומר בקידושין [שם] בשמעתא דזה אומ' זה אשתי וזה עבדי וזה חבילתי כו' עד אלא לאו בעד אחד, ומקשה ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כו', וכת' ר"ש ז"ל עד [אחד] בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן אפי' מכחשא ליה איהי ליכא מאן דאמ' דהא אין עד אחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא, עד כאן, ואם יקשה עלינו מקשה אפי' הכי היאך נוכל להתירה לזאת חנה לינשא לכתחלה והא אמרי' בכתובות פ"ב [כ"ב ע"ב], שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרי' לא נתקדשה כו', ואסיק רב פפא תרגמה בעד אחד עד אומ' נתקדשה ועד אומ' לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמ' נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, מיהו לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הכי משמע דברי רב פפא לפי מסקנא דבריתא דהוא מתרץ, הרי משמע אע"ג דליכא אלא עד אחד דאמ' נתקדשה אע"ג דאיכא אחרינא דאמ' לא נתקדשה לא תנשא לכתח', יכילנא לשנויי דההיא דרב פפא דלאו כהלכת' דכיון דרב אשי דהוא בתרא מסיק בענין אחד [נ"א. אחר] סתם, מיהו שנויי דחיקא לא משנינן, שהרי הגאון אלפסי ז"ל והגאונים פסקו הכי גם מסקנא דרב פפא, ומשום הכי לא יכילנא לאפוקיה מהלכ', והתירוץ הנכון לפי מה שקבלנו מרבותינו כך הוא, דלא דאמי כלל האי דכתובות עם ההיא עובדא דאתא לקמן, דההיא דהתם מיירי בענין שאין האשה מכחשת כלל אותו עד שאמר נתקדשה וגם העד שאומר לא נתקדשה גם כן אינו מכחישו הכחשה גמורה ומשום הכי אמרו דלא תנשא לכתחלה, והיכי דמי כגון שזרק לה קידושיה ועד אחד אומר קרוב לה היו והרי היא מקודשת והאחר אומ' קרוב לו היו ואינה מקודשת והאשה אינה יודעת אם קרוב לו או קרוב לה ואינה יכולה להכחיש אחד מהם, ומשום הכי אמרו דלכתחלה לא תנשא כיון שאינה יכולה להכחיש העד שאומ' שהיא מקודשת, אבל ה[י]כא שהיא מכחשת אותו ואומרת בריא לי שקרוב לו היו ואינה מקודשת לית דין ולית דיין דלית ביה חששא ומותרת לינשא לכתח', כך קבלנו מרבותינו ז"ל. וכן כתב הרב הגדול ר' אברהם ב"ר דוד בפי'[רושו] דהיכא דמכחשת ליה תנשא ותנשא לכתחלה, וכן כת', ולאו כל דכן הוא השתא אילו אתא עד אחד ואמ' פלונית מקודשת והיא מכחשת אותו מי משגחינן ליה כלל כ"ש היכא דעד אחד מסייע אותה דליכא לאשגוחי עליו כלל, ע"כ, וגם גבי העדים [ליכא] למימ' שכל אחד מכחיש חבירו לגמרי, שהרי הם מעידים בדבר שתלוי באמדן דעתא, ואפש' שכל אחד ואחד מכוון אמת לפי אמדן דעתו דאמיד בקרוב לו או בקרוב לה, אבל הכא ודאי זה שאמ' שבריא לו שלא גמר דבריו אלא לאחר נתינת הקר"ס ליד האשה הוה ליה כאילו אמ' בפי' אינה מקודשת, ויש לנו להאמינו יותר מן האחר, שזה דקדק בדבר יותר מן האחר, ומכחיש ליה לגמרי לאידך סהדא, והרי הוא מוכחש משני צדדין מצד האשה ומצד העד האחר וליכא לאשגוחי עליה כלל.
כל מה שכתבנו הוא אפי' הוי לשון המקדש מתוקן ומיושר כתיקון חכמים, כ"ש שאין הלשון מיושר ואינו לשון קידושין מכמה טעמים, חדא דלא אמ' לי והוי ידים שאין מוכיחות, ואע"ג דידים שאין מוכיחות אי הויין ידים אי לא דמיין כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא מפני שינוי וחלוף הגרסאות, אפי' הכי רוב גאונים נמנו וגמרו דשמואל ס"ל בכל דוכתא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כדאסי' בהדיא בקידושין פ"ק [ה' ע"ב], וכן דרך רבי' אלפסי ורבי' האיי ורבי' יעקב והרמב"ם ז"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, וגם רבא הכי ס"ל כשמואל בפ"ק דנדרי' [ה' ע"ב] ופליג אדאביי דאמ' התם הויין ידים, וקי"ל כרבא, ואע"ג דבמסכת נזיר [ס"ב ע"א] הוי הפלוגתא איפכ', כבר שמו הגאונים ההיא דמס' נזיר בטעות סופר, ואע"פ ששמעתי שהרב שם הדבר בספקא, כבר בא הרב הגדול ר' נתן ושדא ביה נרגא והאריך מאד להוכיח דהלכתא כשמואל ורבא ודי לכל מבין במה שכתב, ועוד דבר מן הדין ובר מן הדין אפי' במי שרוצה להחמיר בדין ידים שאין מוכיחות מפני חלוף הגרסאות ורוצה להצריכה גט מספק, תינח בעלמ' היכא דהוי ודאי ידים שאין מוכיחות, אבל בדין זה דאתי לקמן ליכא לספוקי כלל, דלא דמי לידים שאין מוכיחות כלל הנזכר בגמ' דהתם [קידושין שם] אלא גרוע מאד ממנו, דהתם המקדש אומ' לשון מיושר קצת כתיקון חכמים שאמ' הרי את מקודשת או מאורסת אלא דגייז לי, ומשום הכי הויין ידים שאין מוכיחות, אבל מ"מ הוא מזכיר אחד מן הלשונות שתקנו חכמי' שהאשה נקנית בו ונעשית אשת איש ונאסרת לעלמ' שאומ' הרי את מקודשת או לקוחה או קנויה, אבל זה שאמ' הריני נותנו לך בקידושין, אי זה לשון קנייה אמ' לה שתאסר בו לעלמא, הלכך בזה הלשון לפי עניות דעת אין כאן בית מיחוש כלל, דאפי' ידים שאין מוכיחות לא הוו כלל כלל, ומשום הכי ליכא לאצרוכא גט דהויא לה חומרא דאתי לידי קולא דיאמרו אין קידושין תופסין באחותה והכא ליכא מיאון להיכרא דמילתא
